העיבוד של ברכט הועלה ב־1948 בקוּר שבשוויץ, בהתבסס על התרגום הגרמני של פרידריך הלדרלין מ־1804-1803. כותרת העיבוד – "אנטיגונה של סופוקלס, בעיבוד לבמה בעקבות תרגומו של הלדרלין" – משקפת את משימתו של ברכט כפי שהוא עצמו הגדיר אותה: ליצור ציטוט מודרני של המיתוס העתיק. ואכן, ברכט נתלה בכותרת בשני מקורות הסמכות, אף כי שינה באופן קיצוני הן את תוכן המחזה והן את התרגום. באמצעות פעולת הציטוט, ברכט חתר ליצור הקשר חדש לסיפור של סופוקלס ולמילים של הלדרלין – שלתפיסתו הם תוצר של תרבות נאורה־לכאורה וברברית־בפועל, שהצמיחה מתוכה את הפשיזם. ברכט הוסיף למיתוס פרולוג מחורז שנטוע באלימות מודרנית. זהו סיפורן של שתי אחיות בברלין החרבה בשלהי מלחמת העולם השנייה, המגלות שאחיהן – חייל שהגיע מן החזית כדי להשאיר להן מזון – נתלה מחוץ לבית כעונש על עריקתו. אחת מהן רוצה לצאת ולשחרר את הגופה, ואילו האחרת מנסה למנוע ממנה לעשות כן. הפרולוג מסתיים בשאלה: כיצד תנהג האחות המבקשת לצאת, ואילו השלכות יהיו לפעולתה על גורלה ועל גורל אחותה. מכאן עוברת העלילה לתבאי העתיקה. אצל סופוקלס, המלחמה בין תבאי לארגוס הסתיימה לפני תחילת העלילה, ומקורה במאבק בין האחים פולינקס ואטאוקלס על השלטון בתבאי. ואילו בעיבוד של ברכט המלחמה בעיצומה, ומקורה במניע כלכלי: תשוקתו של קראון להשתלט על אוצרות הטבע של ארגוס כדי לבצר את שלטונו בתבאי. אצל ברכט, פולינקס ואטאוקלס לא לחמו זה בזה משני צדי המתרס, אלא זה לצד זה בצבא תבאי נגד ארגוס. כשאטאוקלס נהרג לנגד עיניו, פולינקס מחליט במחאה לערוק משדה הקרב. כעונש, הוא מוצא להורג בידי קראון, שאוכף שלטון טרור הן בחזית והן בעורף. גופת פולינקס מוטלת לראווה מחוץ לתבאי. אנטיגונה עורכת לגופה קבורה סמלית, נתפסת ומובאת אל קראון. מתברר שהיא רצתה להיתפס, כדי להפוך מנאשמת למאשימה: בעימות ביניהם, אנטיגונה מסיטה את הדיון מהפשע שלה אל הפשע הגדול יותר – המלחמה שקראון יזם – ומעלה את ההשערה שהוא משקר למקהלה ולעם. אבל, כדברי המקהלה, אנטיגונה של ברכט היא חלק מהדיקטטורה השלטת, והתעוררה לפעולה רק כשהעוולות נגעו ישירות למשפחתה הגרעינית. קראון מתעמת עם בנו היימון, שמדווח על תסיסה בעיר ותמיכת הציבור באנטיגונה, ואחר כך עם הנביא טרזיאס, שחושף כי השליט הציג מצג שווא על המצב בחזית ובעורף. בעקבות זאת, קראון מודה סופסוף שהמלחמה לא נגמרה, ושתבאי בעצם מדשדשת בבוץ הארגאי. אבל הוא גם טוען שתמונת הקרב עדיין יכולה להשתנות בזכות בנו מגראוס, המפקד על הכוחות בחזית. בדיוק ברגע הזה, חייל גוסס מגיע ומבשר שצבא תבאי הובס בארגוס, שמגראוס נהרג, ושהעם הארגאי בדרכו לכבוש את תבאי. הגיבורה העיקרית בעיבוד של ברכט היא המקהלה, המייצגת את המעמד המבוסס שמקורב לשליט ושהמליך אותו – רמז לבורגנות הגרמנית, שכרתה עם היטלר ברית אינטרסים מתוך רצון להגן על שליטתה באמצעי הייצור. בחירה זו יוצרת משל על יחסי הון ושלטון, ועל תאגידים כלכליים הממליכים עריצים שאינם אלא שליטים מוקיונים. בהדהוד להיסטוריה הגרמנית, הגולם שהמקהלה יצרה לצרכיה קם לבסוף על יוצרו: קראון מתמרן את זקני המקהלה להיענות לצרכיו, כורך את גורלם בגורלו ומוודא שנפילתו תהיה גם נפילתם. הנביא טרזיאס הוא הזקן היחידי שרואה מבעד למצג השווא, דווקא בזכות עוורונו.